המצב מוכר לכולנו. אתם עומדים בפקק בנתיב הימני, ורגע לפני שהקו המקווקו הופך לרצוף, נהג מהנתיב השמאלי מנסה להידחף פנימה, בינכם לבין הרכב שלפניכם.
יש לכם שתי אפשרויות.
אפשרות ראשונה: לא לצאת פראייר
לצמצם את המרווח, להאיץ קלות, לוודא שהוא בשום אופן לא ייכנס. להתייחס אליו כאל חצוף שמנסה לגנוב לכם משהו.
אפשרות שנייה: לתת לו מקום
להסתכל עליו ולהגיד לעצמכם: האיש הזה לחוץ, הוא בטח מאחר לאנשהו. להאט, לחייך, לסמן לו להיכנס — ולקבל ממנו חיוך של תודה. הגעתם ליציאה שלוש שניות מאוחר יותר.
ההבדל לא נגמר בכביש
פרופ׳ יורם יובל כתב על כך במאמר מרתק ב-ynet, שבו הוא מתאר בדיוק את הסיטואציה הזאת באיילון. לפי מה שהוא מסביר, לשתי התגובות האלה יש כתובת שונה במוח שלנו.
האפשרות הראשונה מפעילה את מערכת "הילחם או ברח": מופרשים הורמוני דחק כמו אדרנלין וקורטיזול, קצב הלב ולחץ הדם עולים, ורמות הסוכר והשומנים בדם עולות איתם. זה בדיוק מה שהגוף צריך כשעומד מולו נמר ביער — אבל לא כשעומדת מולו מכונית באיילון.
האפשרות השנייה מפעילה מערכת אחרת, שנקראת מערכת "טיפול". במקום הורמוני דחק מופרשים אוקסיטוצין ואנדורפינים, והתוצאה הפוכה בדיוק: לחץ הדם וקצב הלב יורדים, והמערכת החיסונית מתחזקת.
יובל מסכם שמחקרים רבים מצאו שאנשים הנוהגים לסייע לאחרים חיים בממוצע יותר שנים. במילים שלו, בניגוד למה שלימדו אותנו — "טוב להיות פראייר".
למאמר המלא של פרופ׳ יורם יובל ב-ynet: כאן.
מה זה אומר לנו
כשאנחנו מוותרים בכביש אנחנו לא "מפסידים" — אנחנו בוחרים באיזו מערכת להשתמש. נמר או חבר. לחץ או רוגע.
וזו בדיוק הנקודה של ויתור, אחד מחמשת ערכי החסו״ת שלנו: לאפשר לאחר להיות לפנינו מתוך בחירה, לא מתוך חולשה. הרווח הגדול מהוויתור הזה חוזר אלינו — לגוף, ללב ולכל שאר היום.
שלוש שניות. זה כל המחיר.