הנס שאחרי המחלף — כך נולד הפקק, וכך הוא נעלם

באיילון יש פקקים כל יום. אבל פקק לא נוצר בבת אחת — אלף רכבים לא נחתו יחד על שלושה נתיבים. הפקק נולד לאט, שלב אחרי שלב. רציתי לראות את זה בעיניים שלי, אז עליתי לגג מגדלי השלום בשש בבוקר והסתכלתי למטה, על צומת השלום.

שש בבוקר: הכביש זורם

הכביש כמעט ריק. התנועה זורמת. ממש נפלא. ואז, לאט לאט, רכבים מהשכונות הסמוכות מתחילים להיכנס לנתיבי איילון.

ככל שמגיעים יותר רכבים שרוצים להשתלב בנתיב הימני, כך קשה להם יותר להיכנס — נוסעים צפוף, אין פתח. האם הם יוותרו ויחכו שכל התנועה תעבור? ודאי שלא. הם מתפרצים פנימה.

ואז רואים את זה קורה בצורה מושלמת: התנועה בנתיב הימני מתחילה להאט. נהגים עוברים משם לנתיב שלידו — וגם הוא מאט. אחריו השלישי, ואחריו הרביעי. תוך דקות, כל הכביש עומד.

לא כמות הרכבים היא הסיבה. הסיבה היא שאנחנו לא דואגים לתת מקום להשתלב.

ואז קורה הנס

עוברים את המחלף. מאתיים־שלוש מאות מטר, ופתאום הכביש נפתח. הפקק פשוט מתפוגג והתנועה זורמת.

יש פחות רכבים בכביש? ממש לא. אם היו 500 רכבים לפני המחלף, אחריו יש 480 או 520 — אותו סדר גודל בדיוק. נסענו 10–20 קמ״ש, ופתאום 60, 70, ואפילו 100.

אז מה השתנה?

ההבדל היחיד

לפני המחלף היינו צריכים לתת מקום: לרכבים שרצו לעבור נתיב כדי לצאת, ולרכבים שהגיעו מהמחלף ורצו להשתלב. לא נתנו — ונוצר פקק.

אחרי המחלף כל אחד בנתיב שלו. אני בימני, אתה באמצעי, הוא בשמאלי. אף אחד לא צריך לתת מקום לאף אחד. והתנועה זורמת, עם אותה כמות מכוניות בדיוק.

זהו כל הסיפור. הפקק לא נוצר מרוב מכוניות — הוא נוצר מרגעים שבהם מישהו היה צריך מקום ולא קיבל אותו.

מה זה אומר עלינו

אילו היינו חושבים, עוד לפני המחלף, להשאיר מרווח בינינו לבין הרכב שלפנינו — כזה שכל רכב יוכל להשתלב בתוכו — התנועה הייתה זורמת לפני המחלף בדיוק כמו אחריו.

זה לא דורש כביש חדש, לא נתיב נוסף ולא מחלף משוכלל. זה דורש החלטה אחת קטנה של כל נהג, בכל נסיעה: לתת מקום לפני שמבקשים ממני.

בואו נחשוב ביחד איך נדאג לתת מקום, כדי שהתנועה תזרום בכל מקום — בלי קשר לכמות הרכבים בכביש.