מדי יום כלואים המוני נהגים בפקקים איטיים בכבישים מהירים שהתנועה אמורה לזרום בהם חופשי. "אם רק הייתי לבד על הכביש…" היא בטח המשאלה הנפוצה בראש כל נהג בזמן ההמתנה המייגעת בפקקים המתסכלים.
הבעיה מתחילה בעובדה שלכל אחד נוח להיות לבד ברכב משלו, וישראל היא מדינה קטנטונת, אז כמה כלי רכב נוספים היא תוכל עוד להכיל על הכבישים? נראה שאין דרך אלא להגביל את הכניסה לכבישים, אחרת נמשיך למלא אותם, נקנה עוד ועוד מכוניות עד שפשוט נעמוד במקום.
הבעיה לא תיפתר בעוד סלילת כבישים או הרמת מפלסים, כמו שעושים במדינות אחרות, כי המזג הישראלי שלנו שונה; הוא תוצר טבעי של רצון אגואיסטי בריא. לכן בישראל אנחנו נדרשים לשינוי מסוג אחר: עלינו להתרכז באדם הנוהג, בלב שלנו, ביחס בינינו, כדי להצליח לראות בנהיגה עסק שונה לגמרי.
הלוא אין מקום שבו היחסים שלנו כל כך רעים כמו בכבישים. כל נהג שממהר רואה בנהגים האחרים הפרעה להגיע למקום חפצו – אם לא הם הוא לא היה תקוע. לכן גם אין מקום מבורך יותר לתיקון היחסים דרך הסברת הסיבה לכך שאנחנו כל כך שונאים זה את זה, ולמה הכביש יכול להיות דווקא מקום מעולה להפוך אותנו לאוהבים.
אם רק נרצה, אנחנו יכולים לאפשר לכל נהג ליהנות מזמן הימצאותו על הכביש, מהמגע עם שאר הנהגים שהופכים שותפים לתנועה, כמו בריקוד: הוא נותן להם מקום והם נותנים לו, עד שנוצרת מעין "שיחה" ביניהם, וכולם מתמלאים הנאה מהקשר שנרקם בלי מילים. נהיגה היא שפה שאנחנו יכולים לדבר בה: תן, קח, בבקשה, תודה, להתקרב, להתרחק. כל פעם לעזור, לאותת, ואפילו לתת זכות קדימה לאחר.
האם זה אפשרי?
ואם כן — איך עושים שיהיה אפשרי?
בשביל זה הקמנו את האתר: להראות שאפשר אחרת. שאף אחד לא סיפר לנו שאפשר.
ברוכים הבאים ל"נוהגים לתת מקום". הכל פתוח למענכם כדי להביא את השינוי ביחס בינינו. מכאן הכל אפשרי.
רוצים לקחת חלק? הצטרפו לאחד המיזמים, או הכירו את החסו״ת – הערכים בדרך.